דיון בנושא: "חליצת פתי"

הופיע בפנינו פלוני היבם ופלונית היבמה. מבדיקה שערך בית הדין התברר, כי ליבם ישנה מוגבלות שכלית ברמה כלשהי, ומשום כך יש לו אף אפוטרופוס. ביה"ד בחן את מצבו של היבם, והתרשם כי למרות מוגבלויותיו השכליות, הוא עדיין אינו מגיע למצב בו יוגדר לפי ההלכה כ"שוטה", אך משום דעתו הקלושה והחלשה הוא נחשב הלכתית כפתי.

בית הדין הסביר ליבם מה היא החליצה ואת הטעם לחליצה זו, והבהיר לו שבמעשה חליצה זה הוא מתיר את היבמה להינשא. היבם, כפי הנראה, הבין זאת ואף השיב לשאלת בית הדין ואמר כי ע"י מעשה זה "היא תהיה מותרת להינשא". לאחר בחינת מצבה של היבמה התברר לבית הדין כי גם היא בעלת דעת חלשה וקלושה, ואף היא נחשבת  הלכתית מן הפתאים.

השאלה העומדת בפני בית הדין היא, האם "פתי" כשר לחלוץ. זאת תוך התחשבות בעובדה שמדובר במקרה זה באח יחיד, אשר ללא מעשה החליצה שלו תתעגן האישה היבמה.

ראיתי בספר "משפט הדעת" לגאון הרב משה מרדכי פרבשטיין שליט"א שכתב בשם שו"ת "זיכרון יוסף" (סימן יב טעם ג) שבסוגיית פתי ישנם סוגי פתי רבים וז"ל:

"המין השני פתי בתולדתו ובטבעו מנעוריו ועומד תמיד על עניין אחד ואינם מכירים דברים הסותרים זה את זה... ואישים אלה ודאי הם בכלל השוטים ופטורים מכל המצוות. וישנם מקצת שדעתם אינה משובשת עד שנמצאו הרבה שדעתם צלולה אבל היא דלה וחלושה או רזה מדעת בשכל האנושי והטבעי... ובודאי צריך הבחנה עצומה לדעת האם דעתו צלולה כראוי למעשה ההוא ע"פ דת דין תורתנו הקדושה."

הנה על שאלה זו עמד בשו"ת מהרי"ט (חלק אבה"ע סימן טו) וכתב:

"באחד שבא לחלוץ והיה ערל שפתיים כי לא יכל לדבר ונוטה אל הטיפשות, אבל מבחין בענייני העולם כגון לקנות דברים מן השוק ולעשות מה שאומרים לו על הן, הן, ועל לאו, לאו. ואם היו נראים בו אחד מסימני שטות המוזכרים בגמרא חגיגה דף ג', דשוטה ודאי לא חליץ מפני שאין בו דעת... מיהא דעתא בריא לא בעינן דהא חרש וקטן אע"ג דלית בהו דעתא צילותא הוו כשרים לחליצה אי לאו דממעט חרש לפי שאינו ב"ואמר" וקטן משום דאיש כתיב. וקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות חולצת, וטעמא כדכתבו התוס' בההיא דאמר ר' ינאי לפי שאינו בנאמר "ואמר" דבגדול עומד על גבו סגי גבי חליצה דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בחליצה, מיהו גבי שחיטה לרבנן דבעי כוונה לשחוט לא מהני לפי שאין מחשבתו ניכרת דאין מתכוון אלא לחתוך בשר בעלמא. אלמא כל כי האי מילתא כל שהגדולים עומדים על גבו שפיר דמי כל שאין בו מנהג שטות."

היוצא מדעת המהרי"ט דכל שיודע לענות על הן, הן, ועל לאו, לאו, כל שגדול עומד על גביו ומסביר לו ולא נוהג מנהג שטות שפיר כשר לעשות חליצה.

מנהגי שוטה

בגמרא חגיגה (דף ג עמוד ב) ביארו מהו מנהג שטות.

"איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר רב הונא אמר עד שהיו כולם בבת אחרת רבי יוחנן אומר אפילו באחת מהן."

ובב"י (אבהע"ז סימן קי"ט וסימן קכ"א) כתב שדעת רבינו אביגדור ורבינו שמחה משפירא דס"ל דרק באלו הדברים המפורשים בגמ' בחגיגה וז"ל רבינו שמחה:

"דלא מחזקינן בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים בפרק קמא דחגיגה ג', ובירושלמי דמסכת תרומות (פ"א ה"א) ומשמע עד שיראו בה כולם."

אולם הרמב"ם זצ"ל (פרק ט' מהלכות עדות ה"י) פסק וז"ל:

"מי שנטרפה דעתו ונמצא דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב".

היוצא, דדעת הרמב"ם דהני שלושה דברים לאו דווקא אלא הוא הדין לשאר דברים הדומים להם.

ועיין בשו"ת "פרי יהושע" (סימן נח) שהביא את דברי מהרש"ם (חלק ה' סימן נ) שהביא ראיה לדברי הרמב"ם מגמ' (כתובות דף עב ע"א) דאם הבעל רוצה שתהא ממלאה ומערה לאשפה, יוציא ויתן כתובה במתניתא תני שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה ואמר רבב"ח אר"י מפני שנראית כשוטה.

וכן בפירוש המשניות לרמב"ם (כתובות פ"ז משנה ג):

 "אבל שתהא ממלאה ומערה לאשפה הוא מעשה ממעשה השוטים והמשוגעים וכל זמן שיראה אותה שתעשה מעשים שתחשב בעשייתן שהיא שוטה, יוציא ויתן כתובה". עכ"ל.